"שכבתי ער במחנה, מוקף בשלוש מאות הלוחמים שנשארו איתי. כן, רק שלוש מאות. התחלנו עם אלפים רבים, אבל ה' אמר לי לצמצם. "רב העם אשר איתך," אמר, "פן יתפאר ישראל לאמור, ידי הושיעה לי."
אני מודה, היה לי קשה להבין. איך אפשר לצאת נגד צבא מדיין העצום עם שלוש מאות בלבד? אבל ככל שהלילה התקדם, הבנתי – זה לא יהיה קרב רגיל.
הוראותיו של ה' היו פשוטות ומוזרות בו זמנית: קחו לפידים, שופרות, וכדים. לא חרבות, לא חניתות. ובלילה, התגנבנו מסביב למחנה מדיין, בדיוק כפי שתכננו.
כשהרגע הגיע, שברנו את הכדים, חשפנו את האור, תקענו בשופרות וצעקנו: "חרב לה' ולגדעון!" הלמות הלב שלי הייתה חזקה יותר מהרעש סביבי. ואז… זה קרה.
המהומה במחנה המדייני הייתה מיידית. הלוחמים שלהם חשבו שצבא עצום תוקף אותם. הם התחילו להכות אחד את השני, לברוח לכל עבר.
אני זוכר איך עמדתי שם, מביט בפלא הזה. לא היה בזה שום היגיון צבאי. זה היה נס. ה' נלחם בעבורנו, כמו שהבטיח."
גדעון בן יואש במלחמת מדיין