קטגוריה: עדויות מהמקרא

"כשה' ציווה עליי ללכת לנינווה, ידעתי שאני לא רוצה ללכת. ניסיתי לברוח. עליתי על ספינה ביפו, אבל ה' לא ויתר עליי. סערה נוראה פקדה את

"הצבא היה קטן, כמעט ולא נשארו לנו כלי נשק. הפלשתים היו עצומים בכוחם, עם אלפי מרכבות ופרשים. יונתן, בני, החליט לפעול. הוא ונושא כליו טיפסו

"הבטתי אל השמיים, רואה את ענני הסערה מתקבצים מעלינו. סיסרא והמרכבות שלו ירדו אל נחל קישון, בטוחים בניצחונם. המרכבות האימתניות שלהם, עשויות ברזל, נראו בלתי

"עמדתי מול העם, מתכונן לקרב מול בני עמון. הלחץ היה גדול – הם היו רבים וחזקים, ואנחנו רק קומץ לוחמים עם אמונה. נשאתי תפילה לה':

"עמדתי מול החורבות של ירושלים. העיר שאהבתי, העיר שהייתה ללב העם שלנו, הייתה שוממה, חרבה. השכנים מסביב צחקו עלינו: "מה היהודים החלשים האלה עושים? האם

"עמדתי שם בין עמודי הבית הגדול בעזה, עיוור, שבור, חסר כל. הפלשתים חגגו סביבי, שמחים בנפילתי, צוחקים עליי ועל ה'. הם קראו לי שעשוע –

"עמדתי שם מול שתי חזיתות – הארמים מלפנים, ובני עמון מאחור. היינו במצב בלתי אפשרי. חילקנו את הצבא: אני הובלתי את הכוח מול הארמים, ואחי

"עמדתי לבד מול מאות נביאי הבעל בהר הכרמל. הם צעקו, התפללו, רקדו סביב המזבח שלהם – ושום דבר לא קרה. כשהגיע תורי, שקט השתרר. תיקנתי

"עמדתי שם במצפה, רואה את בני ישראל מבועתים. הפלשתים התקרבו, צבא עצום ומאיים, בעוד אנחנו רק התחלנו לחזור בתשובה אחרי שנים של חטאים. הקרבתי קורבן

"כשישבתי שם במחנה, הסתכלתי מסביבי וראיתי את השקט – שקט של ייאוש. הפלשתים שלטו בשטח, והכוח שלנו היה קטן וחלש. אבל ידעתי, ידעתי בליבי, שה'