"כשישבתי שם במחנה, הסתכלתי מסביבי וראיתי את השקט – שקט של ייאוש. הפלשתים שלטו בשטח, והכוח שלנו היה קטן וחלש. אבל ידעתי, ידעתי בליבי, שה' לא מוגבל למספרים.
אמרתי לנושא הכלים שלי: "לכה ונעברה אל מצב הערלים האלה… אולי יעשה ה' לנו, כי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט."
טיפסנו על הסלעים בזהירות, אני ונושא הכלים. ידיי נשרטו, אבל הלב שלי היה חזק. כשעמדנו מול הפלשתים, קראתי להם, והם חשבו שזה משחק. "עלו אלינו ונודיע אתכם דבר," הם אמרו, בטוחים בעצמם.
התחלתי להכות. אני לא יודע להסביר איך, אבל ראיתי איך יד ה' פועלת דרכנו. בתוך רגעים ספורים, עשרים מהם נפלו.
אבל אז קרה משהו אפילו גדול יותר. פתאום, רעידת אדמה זעזעה את השטח. המחנה שלהם התמלא בפחד ובבהלה. הם התחילו לברוח, להרוג אחד את השני.
שני אנשים. רק שניים. ראינו את ה' מושיע את עמו בצורה שלא תיאמן."