"אני עדיין זוכר את השקט שהיה במחנה, השקט של פחד. גוליית עמד שם, ענק בגובה וברוח, מקלל את ה' ואת צבא ישראל יום אחרי יום. ראיתי את עיניהם של אחיי ושל שאר החיילים – פחד, חוסר תקווה. איך אפשר לנצח אותו?
אבל משהו בער בי. זה לא יכול להיות! איך ייתכן שפלישתי מחלל את שמו של ה' ואנחנו עומדים כאן משותקים?
כשאמרתי שאילחם בו, הם צחקו. אחיי כעסו. שאול המלך עצמו היסס. "אתה נער, והוא לוחם מנעוריו," הוא אמר לי. אבל אני ידעתי: "ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב הוא יצילני מיד הפלישתי הזה."
יצאתי אליו עם מקל ביד, חמש אבנים וחלוק ריק. לא שריון, לא חרב, רק אמונה.
גוליית צחק כשראה אותי מתקרב. הוא קרא לי "כלב" ואיים שאשמש טרף לציפורים. אבל אני, עיני היו נשואות אל ה'. "לא בחרב ובחנית יושיע ה'," אמרתי לו, "כי לה' המלחמה."
רגע האמת הגיע. שלפתי אבן אחת מתוך כיסי, שמתי אותה בקלע ושיגרתי. האבן עפה כמו חץ, היישר אל מצחו. הענק קרס לאדמה.
הכול היה שקט לשנייה אחת, ואז רעש אדיר – צעקות הניצחון של צבא ישראל. לא אני ניצחתי את גוליית – ה' היה זה שניצח."
דוד המלך בקרב מול גוליית